בס"ד ליום העצמאות ה-73 של מדינת ישראל התשפ"א
הצמידות של יום הזיכרון ליום העצמאות יש בו תועלת גדולה להעמקת הכרת החרות שזכינו לה בהקמת המדינה, תראו איזו הקרבה הקריבו גיבורי התהילה כדי שאנו נזכה לחרות לאומית. תעריכו את גודל המתנה שקיבלנו, כמה יהודים מסרו את נפשם בשביל חרותנו. ראיית תעצומות הנפש שהם גילו- מפיחה בנו חיים של עוצמה ושל אחריות. גם חווית מותם וקטיעת פתיל נשמתם- מורישה לנו משימה להמשיך את מפעלם לחשוף את שכר פעולתם.
השילוב הזה מזכיר את כריכת המרור עם המצה והפסח בליל הסדר. אנו חייבים את המרור, שעל המצה ישמור, שיזכיר לנו מאין באנו, איזה מחיר שלמו אבותינו כדי שאנו נצא לחירות עולם. ההשוואה לכריכת המרור עם הפסח, נותנת נקודת מבט נוספת ואיתה גם מצות זהירות מתבקשת, יום הזיכרון בא להסב את תשומת ליבנו לגודל הנס שבעצמאותנו, לחסד השם אשר גמל עלינו. ואינני מתכוון רק לניסים שהתרחשו בשדה הקרב, אלא בראש ובראשונה לנס שראשי הציבור העזו להכריז על עצמאות ישראל. הצמדת יום הזיכרון ליום העצמאות נותנת לנו ענווה ורגישות כשאנו באים לחגוג את חרותנו.
בדור האחרון השתנה אופיו של יום הזיכרון ושל יום העצמאות, יותר הזדהות עם הכאב הפרטי האישי של משפחות השכול, פחות עיסוק במצעדים צבאיים והפגנת כוח לאומי. שינויי הדפוסים גם הביאו לשאלת ההצמדה של שני הימים האם היא נכונה או לא ? בין הטענות להפרדת הימים, נטען שכאבם של משפחות השכול הינו פרטי ושמחת יום העצמאות כללית. טענה נוספת שמושמעת בנושא, משפחות השכול לא מסוגלות לעבור כהרף עין מהכאב האישי העמוק אל שמחת החירות של הכלל.
כמי שבא ממשפחת שכול אני מכיר את הקושי הזה, נכון שהשכולים לא יכולים לשמוח באמת כמו כולם ביום העצמאות, אבל נראה שבכל אופן הצמידות הזו תורמת גם להם, מעניקה להם תכלית לסבל ולכאב העצום שלהם. גם נראה שאם יום הזיכרון היה מנותק מיום העצמאות, הוא היה מקבל הרבה פחות יחס בציבור הרחב, הרבה פחות שותפות ואמפטיה מאשר במצב הנוכחי כשהם מחוברים. אנו בעצם אומרים למשפחות השכולות כאבכם איננו כאב פרטי רק שלכם, זהו כאבה של כל האומה, ההזדהות הזו מאפשרת להם שגם השמחה הכללית תהיה שייכת לפחות במידת מה גם השמחה שלהם.
לסיכום: עם כל הקושי , החיבור הזה נצרך. הוא חיוני לכולם, למשפחות השכולות המקבלות חיבוק חם מכל העם ומעט המתקה לסבלם, ולכלל העם שנלמד להעריך ולשמור על מדינתנו מכל משמר ולהודות עליה לבורא העולם.
מֵאֵת יְ-הוָה הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ.
הצמידות של יום הזיכרון ליום העצמאות יש בו תועלת גדולה להעמקת הכרת החרות שזכינו לה בהקמת המדינה, תראו איזו הקרבה הקריבו גיבורי התהילה כדי שאנו נזכה לחרות לאומית. תעריכו את גודל המתנה שקיבלנו, כמה יהודים מסרו את נפשם בשביל חרותנו. ראיית תעצומות הנפש שהם גילו- מפיחה בנו חיים של עוצמה ושל אחריות. גם חווית מותם וקטיעת פתיל נשמתם- מורישה לנו משימה להמשיך את מפעלם לחשוף את שכר פעולתם.
השילוב הזה מזכיר את כריכת המרור עם המצה והפסח בליל הסדר. אנו חייבים את המרור, שעל המצה ישמור, שיזכיר לנו מאין באנו, איזה מחיר שלמו אבותינו כדי שאנו נצא לחירות עולם. ההשוואה לכריכת המרור עם הפסח, נותנת נקודת מבט נוספת ואיתה גם מצות זהירות מתבקשת, יום הזיכרון בא להסב את תשומת ליבנו לגודל הנס שבעצמאותנו, לחסד השם אשר גמל עלינו. ואינני מתכוון רק לניסים שהתרחשו בשדה הקרב, אלא בראש ובראשונה לנס שראשי הציבור העזו להכריז על עצמאות ישראל. הצמדת יום הזיכרון ליום העצמאות נותנת לנו ענווה ורגישות כשאנו באים לחגוג את חרותנו.
בדור האחרון השתנה אופיו של יום הזיכרון ושל יום העצמאות, יותר הזדהות עם הכאב הפרטי האישי של משפחות השכול, פחות עיסוק במצעדים צבאיים והפגנת כוח לאומי. שינויי הדפוסים גם הביאו לשאלת ההצמדה של שני הימים האם היא נכונה או לא ? בין הטענות להפרדת הימים, נטען שכאבם של משפחות השכול הינו פרטי ושמחת יום העצמאות כללית. טענה נוספת שמושמעת בנושא, משפחות השכול לא מסוגלות לעבור כהרף עין מהכאב האישי העמוק אל שמחת החירות של הכלל.
כמי שבא ממשפחת שכול אני מכיר את הקושי הזה, נכון שהשכולים לא יכולים לשמוח באמת כמו כולם ביום העצמאות, אבל נראה שבכל אופן הצמידות הזו תורמת גם להם, מעניקה להם תכלית לסבל ולכאב העצום שלהם. גם נראה שאם יום הזיכרון היה מנותק מיום העצמאות, הוא היה מקבל הרבה פחות יחס בציבור הרחב, הרבה פחות שותפות ואמפטיה מאשר במצב הנוכחי כשהם מחוברים. אנו בעצם אומרים למשפחות השכולות כאבכם איננו כאב פרטי רק שלכם, זהו כאבה של כל האומה, ההזדהות הזו מאפשרת להם שגם השמחה הכללית תהיה שייכת לפחות במידת מה גם השמחה שלהם.
לסיכום: עם כל הקושי , החיבור הזה נצרך. הוא חיוני לכולם, למשפחות השכולות המקבלות חיבוק חם מכל העם ומעט המתקה לסבלם, ולכלל העם שנלמד להעריך ולשמור על מדינתנו מכל משמר ולהודות עליה לבורא העולם.
מֵאֵת יְ-הוָה הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ.
בס"ד ליום העצמאות ה-74 של מדינת ישראל התשפ"ב
למה לחוג את ה' באייר?
היצר הרע-הוא שמו של הקול הקורא לנו לבחור הפוך ממה שנכון, צודק וטוב לנו בחיים. פעמים רבות שאנו מתלבטים ולא מצליחים להחליט, לא מצליחים לגבש לעצמנו דעה ברורה לאיזה כיוון ללכת. מה נכון לנו ומה לא, איזה קול מהקולות הנשמעים בתוכנו הוא הקול הטוב ואיזה הוא הקול הרע המנסה לחבל ולהרוס לנו את החיים. הנה הנושא הזה הוא גדול מאוד ואינני בא להקיף כאן את כולו, ברצוני במאמר זה להעלות כמה עקרונות ודגשים שיוכלו לעזור לנו לזהות את הקולות השונים בתוכנו, ולהבין לאן חותר היצר הרע וכיצד נוכל להתמודד איתו.
רבי חיים ויטאל בשערי קדושה מחלק את קולות היצר הרע שבתוכנו לארבעה סוגים:
1-הקול המתנשא, התובע את כבודנו. ממנו משתלשל לרוב הכעס.(יסוד האש)
2-הקול המקנא, מביא אותנו להשוואות והתחשבנויות מול אחרים. (יסוד הרוח)
3-הקול המתאווה, מביא אותנו לרדיפת תענוגות, אכילה, משגל וכדו'(יסוד המים)
4-הקול העצל, מביא אותנו לבטלה ועצבות.(יסוד העפר)
הגאון מוילנא תמצת יותר את הקולות האלו והעמידם על שנים. הוא קורא להם הכעסני והתאווני. שני הקולות הראשונים שייכים לכעסני. גם הקול המקנא כמו המתנשא במקום לתת לנו לפעול וליצור להיטיב ולעזור, מנסה למשוך אותנו לרגשות שליליים כלפי הזולת, לפגוע ולהשפיל אחרים כדי להתרומם כביכול על ידי זה. ושני הקולות האחרונים שייכים לתאווני, אמנם שונה הוא יצר הבטלה מהתאווה, כי זה חי וזה מת, אבל גם בשינה ובטלה נמצא המניע יצר התאווה.
נמצא שיש שני כוחות בעלי כיוון הפוך האחד מהשני, הכעסני כוח של הרס, והתאווני ביסודו נמצא דחף החיים. לכן מובנת החלוקה ביניהם. גם מובן למה לעתיד לבוא הקב"ה יעביר לגמרי את היצר הכעסני מאיתנו ויתן בנו לב חדש, ואילו את היצר התאווני לא יעביר לגמרי אלא יכבוש אותו, כדברי מיכה הנביא "מִי־אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֺן וְעֹבֵר עַל־פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא־הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי־חָפֵץ חֶסֶד הוּא׃ יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֺנֹתֵינוּ…(מיכה ז,יח-יט) כי בהחלט אפשרי לחיות חיים מלאים וטובים בלי יצרי הגאוה וההרס, אבל אנו חייבים במידה מוגבלת את יצר התאווני לקיומנו.
עד שבא אברהם יצחק הכהן קוק והעמידם על אחד. למה חשוב לנו להעמידם על אחד? כדי למצוא את שורשו של היצר הרע ואת המאפיין המוחלט שלו. המשותף לכעסני ולתאווני ששניהם שמו את האדם במרכז. המאפיין את היצר הרע בכל גווניו הוא שימת האדם במרכז. מה יצא לי מזה? כמה הנאה תהיה לי? כמה כבוד אקבל? וכיוצא בזה. היצר הרע למשל אוהב לומר לנו שכל האנשים אינטרסנטים, ממילא גם אני יכול להיות כזה.
הסבר בסגנון מעט שונה אומר שהשורש של היצר הרע הוא הפסיביות, הדחף אל הנוח במקום לבחור בטוב. כך הכועס במקום להתקדם לפעול וליצור, דבר המצריך הרבה עמל ויגיעה, מעדיף לפרוק את העצבים על הזולת. גם המקנא בשני, נדחף מרגשות תסכול של חוסר מימוש ויצירה עצמיים, המתאווה ורודף הנאות גופניות מעבר לנצרך לו, גם בא לחפות על חוסר שביעות רצון מעצמו. והדחף לבטלה הוא ממש הדבר עצמו. פעמים רבות שאפשר להבחין בכך שהיצר הרע פשוט דחף אותנו לא להחליט, זה לא שיש לנו שתי אפשרויות לבחור אחת טובה ואחת רעה, אלא אחת לא לבחור ואחת כן. להיות בעמדת הבוחר זו כבר גאולה וחירות.
אנשים שואלים למה בחרה הרבנות הראשית לקבוע את יום ההלל על תקומת המדינה ליום ה' באייר? אמנם זהו יום הכרזת המדינה אבל המלחמה נמשכה עוד חודשים רבים והיה צריך לקבוע את יום ההודאה לקב"ה ביום סיום המלחמה, יום הניצחון. לאמיתו של דבר המלחמה עוד לא הסתיימה עד היום, אבל העזות לעמוד ולהכריז על הקמת המדינה בזמן שכל המדינות מסביבנו מאיימות שיזרקו אותנו לים, ואפילו המדינות ה"אוהבות" אותנו המליצו לנו להמתין עם ההכרזה על הקמת המדינה עד יעבור זעם, היתה בחירה להיות בוחרים, להיות בני חורין. הכרזת המדינה היתה חידוש עצום, היו לה הרבה מתנגדים גם מבית, ורק על חודו של קול הושג רוב במועצת העם לכך.(אגב נקודת המפנה במלחמה היתה כשצה"ל התחיל ליזום פעולות)
נמצא שכאשר אנו מתלבטים מה לבחור בחיים כדאי לנו לשאול את עצמנו איזו בחירה יותר נוחה לנו,איזו בחירה שמה אותנו במרכז, איזו בחירה פוטרת אותנו מלבחור באמת, ואז לבחור באפשרות השניה.
שנזכה בע"ה לבחור,הן בחיים הפרטיים שלנו והן בחיי האומה, יום עצמאות שמח,בעז.
למה לחוג את ה' באייר?
היצר הרע-הוא שמו של הקול הקורא לנו לבחור הפוך ממה שנכון, צודק וטוב לנו בחיים. פעמים רבות שאנו מתלבטים ולא מצליחים להחליט, לא מצליחים לגבש לעצמנו דעה ברורה לאיזה כיוון ללכת. מה נכון לנו ומה לא, איזה קול מהקולות הנשמעים בתוכנו הוא הקול הטוב ואיזה הוא הקול הרע המנסה לחבל ולהרוס לנו את החיים. הנה הנושא הזה הוא גדול מאוד ואינני בא להקיף כאן את כולו, ברצוני במאמר זה להעלות כמה עקרונות ודגשים שיוכלו לעזור לנו לזהות את הקולות השונים בתוכנו, ולהבין לאן חותר היצר הרע וכיצד נוכל להתמודד איתו.
רבי חיים ויטאל בשערי קדושה מחלק את קולות היצר הרע שבתוכנו לארבעה סוגים:
1-הקול המתנשא, התובע את כבודנו. ממנו משתלשל לרוב הכעס.(יסוד האש)
2-הקול המקנא, מביא אותנו להשוואות והתחשבנויות מול אחרים. (יסוד הרוח)
3-הקול המתאווה, מביא אותנו לרדיפת תענוגות, אכילה, משגל וכדו'(יסוד המים)
4-הקול העצל, מביא אותנו לבטלה ועצבות.(יסוד העפר)
הגאון מוילנא תמצת יותר את הקולות האלו והעמידם על שנים. הוא קורא להם הכעסני והתאווני. שני הקולות הראשונים שייכים לכעסני. גם הקול המקנא כמו המתנשא במקום לתת לנו לפעול וליצור להיטיב ולעזור, מנסה למשוך אותנו לרגשות שליליים כלפי הזולת, לפגוע ולהשפיל אחרים כדי להתרומם כביכול על ידי זה. ושני הקולות האחרונים שייכים לתאווני, אמנם שונה הוא יצר הבטלה מהתאווה, כי זה חי וזה מת, אבל גם בשינה ובטלה נמצא המניע יצר התאווה.
נמצא שיש שני כוחות בעלי כיוון הפוך האחד מהשני, הכעסני כוח של הרס, והתאווני ביסודו נמצא דחף החיים. לכן מובנת החלוקה ביניהם. גם מובן למה לעתיד לבוא הקב"ה יעביר לגמרי את היצר הכעסני מאיתנו ויתן בנו לב חדש, ואילו את היצר התאווני לא יעביר לגמרי אלא יכבוש אותו, כדברי מיכה הנביא "מִי־אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֺן וְעֹבֵר עַל־פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא־הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי־חָפֵץ חֶסֶד הוּא׃ יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֺנֹתֵינוּ…(מיכה ז,יח-יט) כי בהחלט אפשרי לחיות חיים מלאים וטובים בלי יצרי הגאוה וההרס, אבל אנו חייבים במידה מוגבלת את יצר התאווני לקיומנו.
עד שבא אברהם יצחק הכהן קוק והעמידם על אחד. למה חשוב לנו להעמידם על אחד? כדי למצוא את שורשו של היצר הרע ואת המאפיין המוחלט שלו. המשותף לכעסני ולתאווני ששניהם שמו את האדם במרכז. המאפיין את היצר הרע בכל גווניו הוא שימת האדם במרכז. מה יצא לי מזה? כמה הנאה תהיה לי? כמה כבוד אקבל? וכיוצא בזה. היצר הרע למשל אוהב לומר לנו שכל האנשים אינטרסנטים, ממילא גם אני יכול להיות כזה.
הסבר בסגנון מעט שונה אומר שהשורש של היצר הרע הוא הפסיביות, הדחף אל הנוח במקום לבחור בטוב. כך הכועס במקום להתקדם לפעול וליצור, דבר המצריך הרבה עמל ויגיעה, מעדיף לפרוק את העצבים על הזולת. גם המקנא בשני, נדחף מרגשות תסכול של חוסר מימוש ויצירה עצמיים, המתאווה ורודף הנאות גופניות מעבר לנצרך לו, גם בא לחפות על חוסר שביעות רצון מעצמו. והדחף לבטלה הוא ממש הדבר עצמו. פעמים רבות שאפשר להבחין בכך שהיצר הרע פשוט דחף אותנו לא להחליט, זה לא שיש לנו שתי אפשרויות לבחור אחת טובה ואחת רעה, אלא אחת לא לבחור ואחת כן. להיות בעמדת הבוחר זו כבר גאולה וחירות.
אנשים שואלים למה בחרה הרבנות הראשית לקבוע את יום ההלל על תקומת המדינה ליום ה' באייר? אמנם זהו יום הכרזת המדינה אבל המלחמה נמשכה עוד חודשים רבים והיה צריך לקבוע את יום ההודאה לקב"ה ביום סיום המלחמה, יום הניצחון. לאמיתו של דבר המלחמה עוד לא הסתיימה עד היום, אבל העזות לעמוד ולהכריז על הקמת המדינה בזמן שכל המדינות מסביבנו מאיימות שיזרקו אותנו לים, ואפילו המדינות ה"אוהבות" אותנו המליצו לנו להמתין עם ההכרזה על הקמת המדינה עד יעבור זעם, היתה בחירה להיות בוחרים, להיות בני חורין. הכרזת המדינה היתה חידוש עצום, היו לה הרבה מתנגדים גם מבית, ורק על חודו של קול הושג רוב במועצת העם לכך.(אגב נקודת המפנה במלחמה היתה כשצה"ל התחיל ליזום פעולות)
נמצא שכאשר אנו מתלבטים מה לבחור בחיים כדאי לנו לשאול את עצמנו איזו בחירה יותר נוחה לנו,איזו בחירה שמה אותנו במרכז, איזו בחירה פוטרת אותנו מלבחור באמת, ואז לבחור באפשרות השניה.
שנזכה בע"ה לבחור,הן בחיים הפרטיים שלנו והן בחיי האומה, יום עצמאות שמח,בעז.
בס"ד ליום העצמאות ה-75 של מדינת ישראל התשפ"ג
בס"ד ליום העצמאות ה-76 של מדינת ישראל התשפ"ד
בס"ד ליום העצמאות ה-77 של מדינת ישראל התשפ"ה
בס"ד ליום העצמאות ה-78 של מדינת ישראל התשפ"ו
מה בין גאולה ראשונה לגאולה אחרונה
עריכת השוואה בין יציאת מצרים – שבה נולד עם ישראל והתחיל את דרכו – לבין גאולתנו אנו יכולה לעזור לנו להבין טוב יותר את הנהגת ה' עם עמו ואת מאורעות דורנו. לא זו בלבד, אלא שהשוואה זו עשויה גם להקל עלינו לשמוח בחלקנו ולהכיר בגודל השעה שבה אנו חיים.
יציאת מצרים הייתה מלווה בניסים גלויים שאין כדוגמתם ובחסד עצום של ה' כלפי עם ישראל. לעומת זאת, הגאולה בדורנו – לעת עתה לפחות – אינה כוללת ניסים השוברים סדרי טבע, כדברי השיר: "נֵס לֹא קָרָה לָנוּ, פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ. לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָ עָלִינוּ, מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ" (אנו נושאים לפידים). השאלה היא: האם זו גם התכנית האלוהית לגאולתנו? והתשובה היא – כן, ולכך יש משמעות עמוקה.
ניסים גלויים לעומת התנוססות הטבע
ביציאת מצרים בקע ה' לעם ישראל את הים, והם הלכו ביבשה בתוך הים. הים מבטא את הטבע, ובקיעתו מבטאת את הכנעת הטבע לפני התכנית האלוהית ולפני עם ישראל. גם בנפשם של ישראל יצר המהלך כניעה עמוקה לפני ריבונו של עולם.
בגאולתנו, לעומת זאת, אין התורה והנביאים מדברים על שבירת הטבע – אלא על התנוססותו. המקבילה לבקיעת הים מתוארת בנבואת זכריה כבקיעת הר הזיתים לשניים:
וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד (זכריה יד, ד)
אמנם כשהר הזיתים יבקע לשניים – ודווקא במקום שחזה הנביא – יהיה בכך קידוש ה' גדול מאוד. אך האם זהו נס השובר את סדרי הטבע? לא בהכרח. רעידות אדמה מתרחשות בעולם, ודבר כזה יכול לקרות גם בדרך הטבע. המסר העמוק הוא מה מסתתר מתחת: מים חיים היוצאים מירושלים, שייצרו תנאים של גן עדן ממש על פני האדמה.
התיאור הנפלא ביותר לגן העדן הממשי שמתארים הנביאים מצוי ביחזקאל:
וְעַל־הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל־שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כׇּל־עֵץ־מַאֲכָל לֹא־יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא־יִתֹּם פִּרְיוֹ לׇחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן־הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה׃(יחזקאל מז, יב)
לא שבירת המים – אלא ריפוים. לא ביטול הטבע – אלא גאולתו.
בחיפזון לעומת בהכנה – יראה לעומת אהבה
הבדל מהותי נוסף: גאולת מצרים הייתה בחיפזון – "כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (דברים טז, ג) – ואילו על גאולתנו אומר ישעיהו הנביא בפירוש:
כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן…(ישעיה נב, יב)
מה משמעות ההבדל? חיפזון מורה שהדברים נעשים ללא הכנה מספקת. עם ישראל נגאל ממצרים לא בכוחו ולא מכח זכויותיו, אלא בחסד ה' הגמור. לחיפזון יש יתרון – הוא מחיש את הישועה בעת הצורך, ומונע מהבצק להחמיץ; אך יש בו גם חיסרון. כך למשל, נחלת שבטי גד וראובן וחצי מנשה, שנלקחה בחיפזון בעבר הירדן, הביאה לכך שהם יצאו לגלות ראשונים לפני שאר השבטים (משלי כ, כא).
גאולתנו, לעומת זאת, היא גאולה שבה כבר יש מספיק זכויות לעם ישראל. הוא מכשיר כלים לגאולה, שותף בה, ולוקח חלק פעיל בבנייתה. ממילא זו גאולה שלוקחת זמן – כדרכם של בני אדם הפועלים מתוך הכנה ומחשבה.
אלא שיש כאן נקודה עמוקה יותר. חוסר ההכנה והניסים הגדולים שנעשו ביציאת מצרים הביאו את עם ישראל להכיר בגדולת ה', לבנות יראה ולהכנע. וכך כתוב:
וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְ-הֹוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְ-הֹוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּי-הֹוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ׃ (שמות יד, לא)
עם ישראל הגיע ליראת ה' – אך התורה אינה מציינת שהגיע לאהבת ה' ביציאת מצרים. לעומת זאת, בגאולה האחרונה מובאת במפורש מדרגת האהבה:
וּמָל יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֶיךָ בְּכׇל לְבָבְךָ וּבְכׇל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ׃ (דברים ל, ו)
המסר חשוב לא רק ביחסינו לה', אלא גם בחינוך ובחיים. כאשר הורה דומיננטי דואג להכל לבנו מבלי לדרוש ממנו להשקיע ולטרוח, הילד יפתח יראת כבוד להורה – אך לא בהכרח אהבה. כך ישראל, שראה את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, התמלא הערצה, יראה והכנעה. ומי יתנגד לרצון המושיע שהציל את חייו?
משל למה הדבר דומה: לאדם שהציל ממוות את בחורה מסוימת. לאחר מכן הציע לה נישואין, והיא קיבלה בחיוב – שכן הרגישה שחייבת לו את חייה. אך האם אהבה אותו כבר באותו שלב? לא בהכרח.
נמצא שדווקא גאולתנו – שבה ה' "ממעט" לעשות אותות ומופתים גלויים, וה' מצפה ל"אתערותא דלתתא", לתנועה שמלמטה למעלה – היא המסוגלת להצמיח תשובה מאהבה ועבודת ה' מאהבה. לכן גם נכשלו כל אותם שניסו לקרב את עם ישראל לקיום המצוות על ידי הפחדות בלבד – שכן עם ישראל בתקופתנו מטפס אל עבודת ה' מאהבה, ואינו מסתפק בקיום מצוות מיראה בלבד.
קומת האהבה צריכה להיבנות כקומה נוספת על יסוד היראה – לא כתחליף לה.
מכונסים במקום אחד לעומת מקובצים מכל הארצות
הבדל נוסף ומשמעותי: לפני יציאת מצרים היה עם ישראל מכונס כולו בארץ גושן – מקום אחד, קהילה אחת. לעומת זאת, בגאולתנו אנו מהלך ומתקיים קיבוץ הגלויות מכל ארצות תבל. ואין זה מקרה – משה רבינו כבר הדגיש זאת בפירוש:
וְשָׁב יְ-הֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכׇּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה׃ (דברים ל, ג)
ויחזקאל הנביא מוסיף:
וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכׇּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם׃ (יחזקאל לו, כד)
מדוע היה צורך שעם ישראל יהיה מכונס לפני יציאת מצרים? כי אז היינו צריכים להתגבש כאומה ולהיבנות מן היסוד. אך מדוע תכננה ההשגחה שהגאולה האחרונה תבוא דווקא מתוך כינוס מכל ארצות תבל?
הסיבה רבת-פנים. ראשית, עם ישראל ליקט ניצוצות מכל הארצות – שאב, למד ואימץ מכל העמים את הטוב שיש בהם, וכך יכול לבנות את עצמו בצורה מפותחת ומלאה. שנית, הפיזור בכל הארצות יצר נקודות השקה בין ישראל לכל עמי תבל: גרים הצטרפו לישראל, כל העולם למד להכיר את ישראל ואת תורתו. והכי חשוב – הפיזור הזה, בסופו של דבר, יביא את הגאולה למצב שבו:
וְהָיָה יְ-הֹוָה לְמֶלֶךְ עַל־כׇּל־הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְ-הֹוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד׃ (זכריה יד, ט)
ביציאת מצרים הבשילו התנאים לכך שה' יהיה למלך על ישראל בלבד. בגאולתנו נזכה לראות כיצד כל עמי העולם ימליכו את ה' עליהם.
שירת הים לעומת השיר החדש
ביציאת מצרים שר עם ישראל את שירת הים – שירה של עם אחד שנגאל בנס גדול. בגאולתנו נזכה למדרגה גבוהה ורחבה יותר: שיר חדש שיישירו כל יושבי תבל יחד:
שִׁירוּ לַי-הֹוָה שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ יוֹרְדֵי הַיָּם וּמְלֹאוֹ אִיִּים וְיֹשְׁבֵיהֶם׃ (ישעיה מב, י)
מקצה הארץ ועד קצהה – לא שירת עם אחד, אלא שירת כל האנושות.
מסר לדורנו
ההשוואה בין הגאולות מלמדת אותנו שהגאולה שאנו חיים בתוכה אינה גאולה "פחותה" מיציאת מצרים – אלא גאולה של קומה גבוהה יותר. יציאת מצרים הניחה את יסוד היראה; גאולתנו באה לבנות מעליו את קומת האהבה. שם נגאלנו בנס גלוי; כאן אנו שותפים בגאולה, ועמלנו ואמונתנו הם עצמם חלק מהמהלך האלוהי. בדור שבו קיבוץ הגלויות מתרחש לעינינו, שבו ניצוצות האור מכל הארצות מתאספים לארץ, מוטלת עלינו המשימה לראות את הגדולה שבמהלך הזה – ולשיר, בכל לבבנו, את השיר החדש.
מה בין גאולה ראשונה לגאולה אחרונה
עריכת השוואה בין יציאת מצרים – שבה נולד עם ישראל והתחיל את דרכו – לבין גאולתנו אנו יכולה לעזור לנו להבין טוב יותר את הנהגת ה' עם עמו ואת מאורעות דורנו. לא זו בלבד, אלא שהשוואה זו עשויה גם להקל עלינו לשמוח בחלקנו ולהכיר בגודל השעה שבה אנו חיים.
יציאת מצרים הייתה מלווה בניסים גלויים שאין כדוגמתם ובחסד עצום של ה' כלפי עם ישראל. לעומת זאת, הגאולה בדורנו – לעת עתה לפחות – אינה כוללת ניסים השוברים סדרי טבע, כדברי השיר: "נֵס לֹא קָרָה לָנוּ, פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ. לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָ עָלִינוּ, מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ" (אנו נושאים לפידים). השאלה היא: האם זו גם התכנית האלוהית לגאולתנו? והתשובה היא – כן, ולכך יש משמעות עמוקה.
ניסים גלויים לעומת התנוססות הטבע
ביציאת מצרים בקע ה' לעם ישראל את הים, והם הלכו ביבשה בתוך הים. הים מבטא את הטבע, ובקיעתו מבטאת את הכנעת הטבע לפני התכנית האלוהית ולפני עם ישראל. גם בנפשם של ישראל יצר המהלך כניעה עמוקה לפני ריבונו של עולם.
בגאולתנו, לעומת זאת, אין התורה והנביאים מדברים על שבירת הטבע – אלא על התנוססותו. המקבילה לבקיעת הים מתוארת בנבואת זכריה כבקיעת הר הזיתים לשניים:
וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד (זכריה יד, ד)
אמנם כשהר הזיתים יבקע לשניים – ודווקא במקום שחזה הנביא – יהיה בכך קידוש ה' גדול מאוד. אך האם זהו נס השובר את סדרי הטבע? לא בהכרח. רעידות אדמה מתרחשות בעולם, ודבר כזה יכול לקרות גם בדרך הטבע. המסר העמוק הוא מה מסתתר מתחת: מים חיים היוצאים מירושלים, שייצרו תנאים של גן עדן ממש על פני האדמה.
התיאור הנפלא ביותר לגן העדן הממשי שמתארים הנביאים מצוי ביחזקאל:
וְעַל־הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל־שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כׇּל־עֵץ־מַאֲכָל לֹא־יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא־יִתֹּם פִּרְיוֹ לׇחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן־הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה׃(יחזקאל מז, יב)
לא שבירת המים – אלא ריפוים. לא ביטול הטבע – אלא גאולתו.
בחיפזון לעומת בהכנה – יראה לעומת אהבה
הבדל מהותי נוסף: גאולת מצרים הייתה בחיפזון – "כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (דברים טז, ג) – ואילו על גאולתנו אומר ישעיהו הנביא בפירוש:
כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן…(ישעיה נב, יב)
מה משמעות ההבדל? חיפזון מורה שהדברים נעשים ללא הכנה מספקת. עם ישראל נגאל ממצרים לא בכוחו ולא מכח זכויותיו, אלא בחסד ה' הגמור. לחיפזון יש יתרון – הוא מחיש את הישועה בעת הצורך, ומונע מהבצק להחמיץ; אך יש בו גם חיסרון. כך למשל, נחלת שבטי גד וראובן וחצי מנשה, שנלקחה בחיפזון בעבר הירדן, הביאה לכך שהם יצאו לגלות ראשונים לפני שאר השבטים (משלי כ, כא).
גאולתנו, לעומת זאת, היא גאולה שבה כבר יש מספיק זכויות לעם ישראל. הוא מכשיר כלים לגאולה, שותף בה, ולוקח חלק פעיל בבנייתה. ממילא זו גאולה שלוקחת זמן – כדרכם של בני אדם הפועלים מתוך הכנה ומחשבה.
אלא שיש כאן נקודה עמוקה יותר. חוסר ההכנה והניסים הגדולים שנעשו ביציאת מצרים הביאו את עם ישראל להכיר בגדולת ה', לבנות יראה ולהכנע. וכך כתוב:
וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְ-הֹוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְ-הֹוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּי-הֹוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ׃ (שמות יד, לא)
עם ישראל הגיע ליראת ה' – אך התורה אינה מציינת שהגיע לאהבת ה' ביציאת מצרים. לעומת זאת, בגאולה האחרונה מובאת במפורש מדרגת האהבה:
וּמָל יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֶיךָ בְּכׇל לְבָבְךָ וּבְכׇל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ׃ (דברים ל, ו)
המסר חשוב לא רק ביחסינו לה', אלא גם בחינוך ובחיים. כאשר הורה דומיננטי דואג להכל לבנו מבלי לדרוש ממנו להשקיע ולטרוח, הילד יפתח יראת כבוד להורה – אך לא בהכרח אהבה. כך ישראל, שראה את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, התמלא הערצה, יראה והכנעה. ומי יתנגד לרצון המושיע שהציל את חייו?
משל למה הדבר דומה: לאדם שהציל ממוות את בחורה מסוימת. לאחר מכן הציע לה נישואין, והיא קיבלה בחיוב – שכן הרגישה שחייבת לו את חייה. אך האם אהבה אותו כבר באותו שלב? לא בהכרח.
נמצא שדווקא גאולתנו – שבה ה' "ממעט" לעשות אותות ומופתים גלויים, וה' מצפה ל"אתערותא דלתתא", לתנועה שמלמטה למעלה – היא המסוגלת להצמיח תשובה מאהבה ועבודת ה' מאהבה. לכן גם נכשלו כל אותם שניסו לקרב את עם ישראל לקיום המצוות על ידי הפחדות בלבד – שכן עם ישראל בתקופתנו מטפס אל עבודת ה' מאהבה, ואינו מסתפק בקיום מצוות מיראה בלבד.
קומת האהבה צריכה להיבנות כקומה נוספת על יסוד היראה – לא כתחליף לה.
מכונסים במקום אחד לעומת מקובצים מכל הארצות
הבדל נוסף ומשמעותי: לפני יציאת מצרים היה עם ישראל מכונס כולו בארץ גושן – מקום אחד, קהילה אחת. לעומת זאת, בגאולתנו אנו מהלך ומתקיים קיבוץ הגלויות מכל ארצות תבל. ואין זה מקרה – משה רבינו כבר הדגיש זאת בפירוש:
וְשָׁב יְ-הֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכׇּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה׃ (דברים ל, ג)
ויחזקאל הנביא מוסיף:
וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכׇּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם׃ (יחזקאל לו, כד)
מדוע היה צורך שעם ישראל יהיה מכונס לפני יציאת מצרים? כי אז היינו צריכים להתגבש כאומה ולהיבנות מן היסוד. אך מדוע תכננה ההשגחה שהגאולה האחרונה תבוא דווקא מתוך כינוס מכל ארצות תבל?
הסיבה רבת-פנים. ראשית, עם ישראל ליקט ניצוצות מכל הארצות – שאב, למד ואימץ מכל העמים את הטוב שיש בהם, וכך יכול לבנות את עצמו בצורה מפותחת ומלאה. שנית, הפיזור בכל הארצות יצר נקודות השקה בין ישראל לכל עמי תבל: גרים הצטרפו לישראל, כל העולם למד להכיר את ישראל ואת תורתו. והכי חשוב – הפיזור הזה, בסופו של דבר, יביא את הגאולה למצב שבו:
וְהָיָה יְ-הֹוָה לְמֶלֶךְ עַל־כׇּל־הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְ-הֹוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד׃ (זכריה יד, ט)
ביציאת מצרים הבשילו התנאים לכך שה' יהיה למלך על ישראל בלבד. בגאולתנו נזכה לראות כיצד כל עמי העולם ימליכו את ה' עליהם.
שירת הים לעומת השיר החדש
ביציאת מצרים שר עם ישראל את שירת הים – שירה של עם אחד שנגאל בנס גדול. בגאולתנו נזכה למדרגה גבוהה ורחבה יותר: שיר חדש שיישירו כל יושבי תבל יחד:
שִׁירוּ לַי-הֹוָה שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ יוֹרְדֵי הַיָּם וּמְלֹאוֹ אִיִּים וְיֹשְׁבֵיהֶם׃ (ישעיה מב, י)
מקצה הארץ ועד קצהה – לא שירת עם אחד, אלא שירת כל האנושות.
מסר לדורנו
ההשוואה בין הגאולות מלמדת אותנו שהגאולה שאנו חיים בתוכה אינה גאולה "פחותה" מיציאת מצרים – אלא גאולה של קומה גבוהה יותר. יציאת מצרים הניחה את יסוד היראה; גאולתנו באה לבנות מעליו את קומת האהבה. שם נגאלנו בנס גלוי; כאן אנו שותפים בגאולה, ועמלנו ואמונתנו הם עצמם חלק מהמהלך האלוהי. בדור שבו קיבוץ הגלויות מתרחש לעינינו, שבו ניצוצות האור מכל הארצות מתאספים לארץ, מוטלת עלינו המשימה לראות את הגדולה שבמהלך הזה – ולשיר, בכל לבבנו, את השיר החדש.
053-525-3443 |
מייל: serge.fogiel@gmail.com |
פוגל סרז' |